הרעיון לקונספט הזה צץ במוחי בעוד אחד מהדיאלוגים הפנימיים והאינסופיים שאני מקיים עם עצמי כבר למעלה משנה. מבפנים אני מרגיש שאני יודע מי אני ומה אני אבל אני מרגיש כיש פער די רציני בין איך הדברים נשמעים אצלי בראש לבין איך הם יוצאים החוצה.

אני מוצא את עצמי מתעסק המון בחקירה ולמידה בניסיון להבין את מקומי ביקום ולמה לעזאזל אני חלק ממנו ואיך הוא עובד ולמה אנשים מתנהגים כמו שהם מתנהגים ומה מניע אותם ואיך מתמודדים עם האתגרים העצומים של ימינו. מעבר להכל אני בעיקר מנסה להבין איך אני מחולל יותר אושר. לעצמי, לאלה הסובבים אותי וגם לאנשים שאני לא מכיר אבל חשוב לי שהם יהיו מאושרים.

מארק טווין אמר פעם כי שני הימים הכי חשובים בחייו של אדם הם היום שבו הוא נולד והיום בו הוא מגלה למה. היום הזה הגיע ואת התשובות שלי כבר קיבלתי (זה קשור לקטע הזה של ״אושר״, מקווה לשתף אתכם אל דאגה). כל מה שנותר לי לעשות כרגע זה לסלול את הדרכים, לשתול את הזרעים ולהמשיך לכתוב בחרוזים עד שאגיע למחוז חפצי.

מתוך כל השיחות האלה שאני מנהל עם עצמי (וגם עם אנשים אחרים) הבנתי שבשביל להגיע לאותו מחוז מדומיין אני מבין היום אני צריך לשתף את המחשבות והרעיונות שלי בצורה שאנשים גם יבינו אותם (כרגע זה לא כל כך קורה (גם כי אני לא משתף מספיק וגם כי אנשים לא מבינים אותי (יש לי הרגשה שזה איכשהו קשור לעובדה שאני כותב פסקה ואז מוצא את עצמי מכניס עוד משפטים בסוגריים כפולים, לא סגור על זה))).

המטרה של הפרוייקט הזה היא כפולה: אני בעיקר רוצה לשלוט יותר בכוחה של המילה הכתובה אבל על הדרך גם אוכל להבין את עצמי. אני לא טוב בלקחת את המחשבות שלי ולהפוך אותן לסיפור שאנשים יכולים להבין ולכן החלטתי שב30 ימים הקרובים אתעורר עם צאת החמה ופשוט אכתוב משהו. לא משהו מקצועי, אלא מסמך אנושי שאולי שבאמצעותו אצליח להבהיר לעצמי ולעולם מי אני ומה אני.

שלכם לנצח,

שחף רודברג

יום ראשון שלי וכבר נכשלתי

02/08/2017

כשהמחשבות התחילו לרוץ בראש לגבי המילים שאכתוב היום ידעתי בדיוק על מה אני הולך לכתוב ומה תהיה הכותרת:

״עוד לא התחלתי ואני כבר כישלון״ 

אבל אז ישר נזכרתי במילים שמישהו אחר כתב - ההתנהגות שלנו איננה תולדה של איך הדברים קורים, אלא של איך אנחנו חושבים עליהם.

אז אני לא כישלון פשוט יצא שעוד פעם נכשלתי.

הבטחתי לעצמי (וגם לכם) שאתעורר כל יום ב6 בבוקר ואתחיל לכתוב אבל מה לעשות המציאות היא לא מה שהבטיחו לנו. עכשיו לא רק שלא התעוררתי ב6 בבוקר גם לקח לי זמן לצאת מהמיטה וגם לא הספקתי לכתוב שום דבר ואז גם נזכרתי שקבעו איתי פגישת סקייפ ב8 לפנות בוקר ואז כל הבוקר שלי נדפק.

״את כל היום העברתי בהתבאסות פנימית ואמרתי לעצמי איזה כישלון אני!״ היה כותב שחף של פעם אם הוא עדיין היה בחיים. אבל שחף של פעם איז לונג גון נאו וגם השחף שכתב את המילים הללו איננו עוד. כל מה שנשאר ממני זה שאריות של עצמי ותוצאות של כל הבחירות שעשיתי באותו יום.

רגע איך נהייתי כזה פואטי פתאום, זו ממש לא המטרה. בסך כל רציתי לכתוב על זה שאני מפסיק להעלות גירה ושאני מפסיק לספר לעצמי שאני ״כישלון״.

‍

״להעלות גירה?!?!״

רגע לא נתתם לי לסיים.

‍

התכוונתי להעלאת גירה מחשבתית כזאת או איך שהיא מכונה בעגת המומחים - רומינציה. רומינציה מוגדרת כמצב בו האדם עסוק בחשיבה על נושא מסוים באופן מעגלי וחזרתי וללא יכולת להרפות ממנו (וואו איזה כיף זה שאתה פשוט יכול לצטט את משהו מהתוצאה הראשונה שמצאת בגוגל ולא מהמאמר הראשון שמצאת בגוגל סקולר).

‍

שיט אני שוב סוטה מהנושא וזה עוד משהו שאמרתי לעצמי שאני חייב להפסיק לעשות.

חזרה לכישלונות שלי.

‍

תראו למראית עין אני די כושל. בחור בן 30, רווק בלי יותר מדי אמצעים שעדיין נתמך על ידי הוריו ואחותו הנפלאים (אנצל את הבמה שנתתי לעצמי בשביל להוקיר תודה ולהביע את אהבתי העמוקה והערכתי האינסופית להוריי ואחותי ). אבל אז כשמסתכלים על החיים בפרספקטיבה קצת יותר רחבה אני לא כזה כושל. השגתי את רוב הדברים שרציתי להשיג עד כה, ראיתי המון עולם, קראתי המון עיתון והיד עוד נטויה. הרי אם להאמין למומחים (מה שאני בדרך כלל עושה) יש סיכוי די טוב שאחיה עד 100 ממש בסבבה אז אין סיבה למהר לשום מקום.

אז כן, נכשלתי המון בדרך ואני גם כנראה אמשיך להכשל אבל מה שבאמת חשוב זה שבעיקר למדתי. למדתי איך לבנות ולנהל עסק עם החבר הכי טוב שלך, למדתי איך לא לבנות מוצר טכנולוגי, למדתי מה זה להיות בזוגיות, למדתי איך להתמודד עם לב שבור, למדתי איך לעבוד עם אנשים אחרים, למדתי לקבל ביקורת, למדתי איך זה מרגיש להיות חשוף ואיך מקשיבים לגוף. אך הדבר הכי חשוב שלמדתי מכל כישלונותיי זה איך להפסיק לפחד ולהתחיל לאהוב.

אז היי, אני שחף ואני נכשל סדרתי.

כותרת זמנית

03/08/2017

אז הנה, קמתי כמו פנתר, התחלתי את היום יחד עם הציפורים ומשאיות השוק ואני מתחיל לכתוב.

אין לי מושג מה הולך לצאת בסוף או על מה אני הולך לכתוב אבל מה שחשוב כרגע זה שיש פה מילים על דף דיגיטלי.

כשהחלטתי להתחיל להתמודד עם עצמי והכתיבה היו לי כבר כמה הגדרות מאוד מגובשות מראש לגבי מי אני ומה אני אז תכלס כל מה שאני צריך לעשות כרגע זה לבחור אחת מהן ולהתחיל לכתוב. זה נשמע פשוט אבל מבחינתי פה מתחילה ונגמרת הבעיה. הראש שלי מלא ביותר מדי מחשבות ורעיונות שהייתי רוצה שיצאו ממנו ויהפכו להיות חלק מהעולם ואז מה שקורה בסוף זה ששום דבר לא מתחיל.

ואז עוברות הדקות והן מצטברות לשעות ומגיע השעה 22:30 וכל מה שרציתי לכתוב עליו כבר לא יצא לפועל. הרי אין מצב שאני אספיק לאסוף את כל מה שתכננתי לכתוב עליו למשהו קוהרנטי עד שהשעון יראה חצות.

הנה אפילו ניסיתי להיות מסודר הבוקר ולהתחיל לרשום נקודות שאני רוצה לפתח בפוסט הזה:

אבל אז הגיעו הסחות הדעת וההודעות בוואטסאפ ואז כבר הייתי צריך לצאת מהבית ואז קרו עוד כל מיני דברים שבסופו של דבר הם אסופה של תירוצים שהובילו לזה שהפוסט הזה שוב הולך להיות חצי אפוי ואני שוב עומד על פני תהום הכישלון. אני עם הדחיינות שלי השלמתי כבר ממזמן (לא שאני מתעלם ממנה, אני פשוט לא נותן לה להשתלט על חיי. הנה הפוסט הזה הוא הוכחה לכך). בינינו מה זה בכלל משנה. אני לא חייב כלום לאף אחד וכרגע אני מנסה לרצות בעיקר עצמי ולעמוד באתגר של לקחת את המחשבות ולהפוך אותן למשהו מוחשי יותר כל יום ביומו.

אני אפילו לא חייב לסיים לכתוב את הפוסט הזה!

מוטיבציה - לא מה שהבטיחו לנו!

05/08/2017

הדבר הזה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי. כאילו כמה קשה זה כבר יכול להיות לכתוב מחשבות? הרי לא מדובר פה על מסה פילוסופית או אפילו כתבה למקומון. כל מה שאני צריך לעשות זה להמשיך לכתוב את כל מה שעולה לי לראש ואז לארגן את הכל בצורה שתהיה מובנת גם לאנשים אחרים ולא רק לי.

בראש שלי הכל מסתדר די טוב ואני מבין את עצמי מצוין גם מבלי להשתמש במילים. כשאני חושב על זה עכשיו זה די מטורף! איך זה הגיוני שהפער בין מחשבה למציאות הוא כל כך גדול?

[הייתי שמח לענות על השאלה שהעלתי פה אבל זה לא המקום ולא הזמן]

כשקמתי היום בבוקר לא היה לי חשק לעשות כלום, בטח לא לכתוב את המילים האלה. עדיין אין לי חשק אבל אני שמח על זה שיש משהו שהוא יותר גדול ממני שדוחף אותי ליצירה.

זו אחת התובנות הכי עמוקות שגיליתי על עצמי בשנים והאחרונות - המוטיבציה שלי לעשות דברים בשביל עצמי היא די נמוכה אבל כאשר מדובר על אנשים אחרים או עשייה למען משהו שהוא באמת משמעותי או גדול ממני זה כבר סיפור אחר לגמרי. היום כשאני כבר מודע לתופעה הזאת אני מנסה לנצל אותה ויוצר התחייבויות מול אנשים אחרים (גם אם מדובר בדברים שלא קשורים אליהם) או מייצר כל מיני מסגרות או סיטואציות שבהן אני יכול להתנתק מעצמי ולהתמסר למשהו גדול ממני.

אני מקווה מתכוון לכתוב משהו קצת יותר ענייני בעתיד על נושאים כמו מוטיבציה וההתנהגות האנושית וכיוצא בזה אבל אני עדיין לא שם. את הדרך לשם אני מכיר,  אני פשוט לא יודע עדיין איך לקחת אתכם יחד איתי.   

מישהו מצא במקרה חוט של מחשבה?

05/08/2017

הזכרתי ממש לפני כמה שורות שהאתגר הזה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי. אני אומר את המשפט הזה לעצמי כבר שנים. ועדיין, אני מוצא את עצמי באותה סיטואציה כל פעם מחדש - קופץ ראש לבריכה של מים מבלי לברר כמה עמוקה היא או אם בכלל יש שם מספיק מים בשביל שאוכל לשחות בה.

היכולת הזאת הפכה להיות לאחד הדברים שאני עושה הכי טוב. אך החכמה האמיתית היא לא להתחיל משהו אלא לסיים אותו. זו גם הסיבה המרכזית שלקחתי על עצמי את האתגר כתיבה הזה.

כשהרעיון עלה לי לראש ודמיינתי איך אני הולך להוציא אותו לפועל הכל התנהל בצורה כ״כ חלקה. גם ידעתי מראש שהולכים להגיע הרגעים האלה שאני אנסה לשכנע את עצמי שכל העניין הזה הוא שטות גמורה ולא יקרה שום דבר אם אני לא אכתוב היום (זה קרה לי ביומיים האחרונים, ולראייה כמות המילים שכתבתי די נמוכה יחסית ליומיים הראשונים).

מה שאני מנסה לעשות שונה הפעם זה אשכרה להתמיד ולעמוד ביעדים המדומיינים שהצבתי לעצמי.

אבל הנה שוב איבדתי פוקוס והמחשבות כבר יותר מדי מפוזרות.

ברשותכם אסיים כעת ואנסה להתחיל את השבוע הבא בצורה קצת יותר קוהרנטית ועניינית.

#טיפ_לחיים - עדיף לאבד את חוט המחשבה מאשר שלא יהיה לכם אחד מלכתחילה.

שקר במצח נחושה

06/08/2017

אתמול אמרתי לעצמי שאת השבוע הזה אני אתחיל באופן קצת יותר מסודר. אז אמרתי.

אם אני זוכר נכון יצאתי מהמיטה באזור 9 וחצי בבוקר וגם זה בגלל שקיבלתי טלפון (אתם מבינים אפילו את השורה וחצי שהכרחתי את עצמי לכתוב כל בוקר אני כותב ב9 וחצי בערב).

מה שמתסכל אותי זו העובדה שאני יודע בדיוק בערך על מה אני רוצה לכתוב והיו לי כבר איזה 5-6 פוסטים מוכנים קונספטואלית אצלי בראש עוד לפני שבכלל התחלתי את הפרוייקט הזה אבל אז בכל יום מחדש אני כאילו שוכח את הכל, מאבד פוקוס ואז גם את האחיזה סביב המחשבות שרציתי לתרגם למילים.

אבל די חלאס, חזרה לנקודה.

חלק נכבד מהיום שלי העברתי בשליחת מיילים לכל מיני אנשים שאני מכיר וכאלה שאין לי שום קשר אליהם במטרה להציג את עצמי ואת הערך שאני יכול להביא לאותו בן אדם. ואז שמתי לב שאני מציג את עצמי בצורה שונה לא מציג את עצמי באותה צורה במיילים שאני שולח. עכשיו זה לא שאני לא יודע שאני אמור להתמקד ולהפסיק להתפזר או שאם אני לא יודע להסביר לעצמי מה אני עושה אז גם אף אחד אחר לא יבין.

אני יודע את הדברים האלה טוב מאוד, אבל מה לעשות שיש הרבה דברים שאני יודע לעשות (שאת חלקם אני גם יודע לעשות בצורה מאוד טובה) ויש לי תחומי ידע ועניין מאוד רחבים ושבעיניי הערך שיש לי להציע הוא הרבה מעבר להגדרה הספציפית שבה אבחר להציג את עצמי. אני ממש לא אוהב הגדרות ואני עוד יותר לא אוהב שמנסים לשים אותי בתוך איזשהי קופסה אבל למאבק הזה אין לי יותר כח. אז אני אומר לאנשים שאני מאפיין חווית משתמש או מעצב UX או מעצב אתרים ואפליקציות ועוד כל מיני שקרים שכאלה, העיקר שהם יבינו אותי ושנוכל להתקדם לאנשהו. אבל דיפ דאון אינסייד אני מרגיש שזה הכל הצגה, לא כי זה לא מה שאני אלא בגלל שזה לא מה שאני רוצה להיות. כאילו לא ככה אני רוצה שימדדו אותי ואני בטח לא רוצה שככה יזכרו אותי.

סתם לדוגמא, בשבוע שעבר נרשמתי לתוכנית של תואר שני עיצוב במכון הטכנולוגי, תוכנית מדהימה שמיודעת למעצבים אבל גם לכאלה שלא. כחלק מהתהליך הקבלה הם מבקשים ממעצבים להציג את הפורטפוליו שלהם ומכאלה שלא להציג עבודות או מחקרים שהם עבדו עליהם. עכשיו לכאורה אני מעצב, או לפחות ככה אני מציג את עצמי לעולם וגם יש לי גם פורטופליו שיגבה אותי אבל אמרתי לגברת הנחמדה שהאחראית על התוכנית - אני מבקש שישפטו אותי על בסיס העבודות שכתבתי במהלך התואר הראשון ולא בסיס הפורטפוליו שלי. לא כי אני לא גאה בעבודה שלי או בפרוייקטים שלקחתי בהם חלק אלא בגלל שהם לא באמת מעבירים את מי שאני ואת מה שאני.

אם להיות כנה אני חושב שמה שמעביר את עצמי הכי טוב זה החשבון אינסטגרם שלי אבל זו כבר שיחה לפוסט אחר לגמרי.

את הפרוייקט הזה התחלתי בעיקר כי הרגשתי שאני לא מצליח להעביר את עצמי בצורה שמצד אחד תהיה נאמנה למציאות ומצד שני תהיה מובנת לצד השני. בינתיים אני ממשיך לכתוב את המחשבות, מקווה שבסוף יצא ממני משהו.

אין לכם מה להמשיך לקרוא

07/08/2017

אין פה כלום.

כלומר לא היה פה כלום עד שהתחלתי לכתוב  את המילים הללו ממש.

ופתאום יש פה איזה משהו. משהו שלא כל כך ברור מהו אבל הוא בוודאות קיים.

למילים האלה שום אין שום משמעות מעבר למטרה המאוד ברורה שלשמן הן נכתבו.

כל יעודן בחיים הוא למלא את החלל שנוצר בין מה שכתבתי אתמול למה שאני הולך לכתוב עליו מחר.

אני מתבייש בעצמי זה בסדר

08/08/2017

״לפעמים אדם צריך לצאת לידי חובה בשביל להגיע לזכות גדולה.״

- ש. רודברג

אוניברסליזם פרטיקולרי

09/08/2017

אז אחרי יומיים של הזנחה ודחיינות אינסופית הגיע הזמן לחזור לכתוב פה מילים משמעותיות יותר.

לא שלמילים שכתבתי עד עכשיו לא הייתה משמעות אבל הן היו בעיקר אילתור והרגשתי שאני מרמה את עצמי.

אני חושב שכבר כתבתי על זה לפני כמה פוסטים (אני יוצא מנקודה שכן, לא טרחתי לבדוק) שהסיבה שיצאתי למסע הזה היא העובדה שאני כל הזמן נמצא במאבק עם עצמי לגבי עצמי. יש כל כך הרבה דברים שיכולים להגדיר בן אדם אך החברה מצפה שנרדד את עצמנו לכדי כמה מילים בודדות בשביל שיהיה לה נוח ופשוט להתמודד איתנו. יש המון אנשים שמאוד קשה להם עם הזהויות וההבניות של המערכות שבהן הם חיים והם נמצאים במאבק, במקרים רבים קיומי, סביב הזכות לחיות את חייהם בתוך מסגרת שלא יודעת או רוצה להכיל אותם. ברגע שאנחנו מאבדים את היכולת האנושית הבסיסית והאוניברסלית שלנו כבני אדם להכלה ואמפתיה הכל מתחיל לקרוס.

אבל רגע מה לעזאזל קורה פה? איך הגעתי לדבר על אוניברסליות כשהסיפור שרציתי לספר הוא בכלל אישי? (אני שם לב שזה קורה לי די הרבה גם בחיים האמיתיים שקורים מחוץ לאינטרנט. מעניין למה?).

שוב איבדתי את חוט המחשבה.

…

…

יש מצאתי אותו! (מזל שאני מקשיב לעצמי ואת הפוסט הזה התחלתי עם אחד).  

אני מנסה כאמור למצוא דרכים חדשות להסביר את עצמי. לא במובן האישי אלא יותר במובן של העצמי המקצועי שלי (זה שאמור לפרנס את העצמי האמיתי שלי (שאיתו אני דווקא די שלם)).

לשמחתי הרבה יש עוד המון אנשים שנמצאים באותה סיטואציה כמוני והם גם אוהבים לשתף את העולם במחשבות שלהם. מעבר לתחושה הנפלאה שמגיעה לאחר שאתה מגלה שאתה לא לבד בעולם יש את הקטע הזה שאתה פתאום מגלה מילים חדשות שבהן אתה יכול להשתמש בשביל להסביר את עצמך.

כך קרה לי כשראיתי לראשונה את ההרצאת TED המרתקת של אמילי וואפניק.

אז עכשיו יש לי את המילה ״מולטיפוטנציאל״, שזה מאוד נחמד אבל עם פוטנציאל לא הולכים למכולת. אני צריך למצוא אנשים שיקחו את שלל הפוטנציאל הזה ויעשו איתו משהו.

אבל הנה שוב איבדתי כיוון וסטיתי לחלוטין מהדרך שבה רציתי ללכת עם הפוסט הזה.

אני לוקח פאוזה, אחזור מחר.

אני מודה שקצת נמאס לי

10/08/2017

קמתי בבוקר עם שקים של מוטיבציה.

במהלך היום התברר לי שהשקים האלה היו מחוררים לחלוטין ושכל המוטיבציה שלי התפזרה לחלל האוויר.

ועכשיו, כשהגיע הזמן לכתוב כבר אין לי שום עניין או חשק לעשות זאת.

אני לא יודע לאן נעלמו כל הרעיונות הטובים שהיו לי בראש וגם אין לי מושג איך אני הולך לשמור על המוטיבציה יותר טוב בפעם הבאה.

אבל אתגר זה אתגר אנד דה שואו מאסט גו און. אז שוב יצאתי לידי חובה ולא כתבתי שום דבר מעניין ולא חידשתי כלום. רק הקאתי את מעט המחשבות שעוד נותרו לי בראש.

מחשבות תקועות

11/08/2017

המילים שלהלן נכתבו כבר בעבר אך בקונטקסט טיפה שונה אך הן לא פחות נכונות גם בקונטקסט הנוכחי שבו אני יושב שיכור ועייף מול מרקע המחשב ללא חשק או השראה.

----

מקום שבו המחשבות שלי תופסות צורה לכמה רגעים ואז נעלמות.

מקום שבו המחשבות מתחברות והופכות לפסקאות.

מקום שבו למחשבות שלי יש איזשהי משמעות.

אבל מחשבות די קשה לקרוא ועצים שנופלים ביער רק מפריעים למנוחת הינשופים. אז פאק דאט שיט.

המילים האלה שאתן קוראות עכשיו התחילו גם הן כמחשבות חולפות לפני כמה דקות ועכשיו הן חלק מהעולם, מקובעות לנצח איפשהו שם בענן מחכות שמישהו ימצא בהן משמעות.מה שבעיקר שמעניין אותי זה להוציא אותן ממני, השאר זו כבר בעיה שלכן.

----

פובליציסט בפוטנציה

12/08/2017

אז עוד פעם מגיע הרגע הזה שאני צריך לתרץ לעצמי (וגם לקומץ האנשים שקוראים את המילים האלה) למה לא השקעתי מאמץ וכתבתי על הנושאים שבאמת רציתי לכתוב עליהם.

מה אני אגיד לכם…

יכול להיות שלקחת מחשבות ולכתוב אותן למילים זה לא הקטע שלי.

אני חייב לציין שאני מרגיש הרבה יותר נוח כאשר אני לוקח את המחשבות שלי ומתרגם אותם למילים באופן ורבלי.

לבינתיים אני ממשיך עם האתגר, בתקווה שאצליח לעמוד בסטנדרטים שהצבתי לעצמי.

בימים האחרונים רימיתי את עצמי ונתתי למציאות להשתלט על חיי מבלי אפילו לנסות לעמוד על שלי.

אי לכך ובהתאם לזאת אני רוצה להכריז קבל עם ועדה שהחל ממחר אני חוזר לתוכנית המקורית שלי שכוללת השכמה מוקדמת והקאת מחשבות מיידית. אולי אפילו אכין רשימת נושאים מסודרת כמו של המקצוענים.

ומי יודע, אולי בסוף עוד יצא ממני פובליציסט.

לפעמים אדם חייב למלא את חייו בריקנות

13/08/2017

שוב קמתי בבוקר עם רצון עז לעשות כלום.

ממש רציתי להעביר כמה שעות טובות בעשייה שלא משיגה שום מטרה. שלא תורמת לאף אחד, שלא מקדמת אותי או את העולם קדימה. פשוט רציתי לשכב על הספה ולהעביר את הזמן.

ואז שוב המחשבות התחילו לרוץ בלופ אינסופי כמו אוגר על גלגל שחושב שהוא יגיע לאנשהו אם הוא רק ימשיך לרוץ ושוב מצאתי את עצמי נרדם באמצע היום אחרי שעות של עשיית כלום אינטנסיבית.

התעוררתי רק כי קיבלתי טלפון שלשמחתי הרבה הצליח להכניס בי קצת אנרגיה.

את השיחה סיימתי במשפט ״השיחה הזאת עשתה לי ממש טוב, תודה 😊" (האימוג׳י לא הופיע בשיחה המקורית אך זו הדרך היחידה שיש לנו היום להעביר רגשות בצורה כל כך תמציתית ומדוייקת).

הדבר הבא שגיליתי היה זה:

‍

ואז לרגע אחד בודד הייתי מאושר.

אני מתחיל להבין את גדולתה של הדיקטטורה

14/08/2017

לא בא לי לכתוב ואין שום דבר שאתם יכולים לעשות בשביל לשנות את זה! 

אני לא בודד, אלא פשוט לבד

15/08/2017

אני יושב פה בתדר מחכה להופעה שתתחיל.שוב מצאתי את עצמי בהופעה לבד. מוקף בהמון אנשים שאני לא מכיר. אך לבד.

שלא תבינו אותי לא נכון, ממש טוב לי עם הלבד שלי. לפחות ברגעים מסויימים. אין ספק שהיה לי הרבה יותר כיף לחלוק את החוויה הזאת עם אנשים שקרובים אליי אבל אדם צריך לדעת להנות גם מהבדידות. 

למי מאיתנו שטייל קצת בעולם בטח כבר מכיר את הרגע הזה שאתה מגיע למקום חדש שבו אתה לא מכיר אף אחד ואף לא מכיר אותך. הרגע הזה שאתה מוצא את עצמך לבד מול הבירה או הצ׳אי ופשוט לא אכפת לך משום דבר. הרגע שאתה פשוט נהנה עם עצמך, משוחרר לחלוטין ממה אנשים יחשבו או איך הם ישפטו. 

הרבה מהזיכרונות הכי טובים שלי הם מאותם רגעים שהתחילו לבד.אולי גם היום יוולד זיכרון כזה.

---

את המילים שנכתבו לעיל כתבתי קצת יותר מוקדם הערב. לא יודע אם הערב הזה יכנס לפנתיאון החוויות אך את התמונה של גיי תימני רוקד ובחור ערבי רוקדים דבקה לצלילי גיטרה חשמלית ודרבוקה אני כנראה לעולם לא אשכח.

‍

(אגב, אין לי מושג למה החלטתי לשתף בחוויה הזאת זאת ממש לא הייתה הכוונה המקורי שלי (יש מצב שאני מתחמק מלכתוב על הנושאים שאני באמת רוצה לכתוב עליהם)).

מחליפים תקליט, משנים כיוון

16/08/2017

עד לפני חצי שעה לא ידעתי על מה אני הולך לכתוב. בתכלס זה די מגוחך ואפילו קצת מביש. בעיקר אם מתחשבים בעובדה שביום שבת האחרון למדתי כמה טכניקות של כתיבה ואפילו הכנתי רשימה מסודרת של זהויות שאני רוצה לכתוב עליהם השבוע.

‍

‍

כל זה אחרי שעשיתי שעשיתי דיל עם עצמי (ואתכם) שאני חוזר למוטב ועובד על כתיבת המחשבות שלי באופן מסודר ומתודי כמו שעשיתי בשבוע הראשון.

אבל כמובן שאת הדילים האלה שאני סוגר עם עצמי אני לא מכבד ואני גם לא מטיל על עצמי שום סנקציות.

היופי בכל הסיפור הזה שעכשיו יש לי על מה לכתוב (ותודה לידידי המלומד גיל על הכוונה).

כפי שהזכרתי לעיל, נושאים לכתוב עליהם ומחשבות לשתף לא חסר שלי אבל אני אף פעם לא כותב עליהם, זה תמיד איזשהי מחשבה חדשה או רעיון נוסף שעולה לי לראש. אני מוצא את עצמי מגיב למציאות במקום לייצר אותה.

כבר כמה ימים שאני משתף פה על חוויות שקרו לי או על מחשבות סתמיות שגם ככה אף אחד לא קורא (זו לא סתם תחושה של ״אני לא מעניין אף אחד״, זה הגוגל אנלטיקס שמשקף לי את המציאות) במקום לכתוב על דברים שבאמת מניעים אותי, כמו הזהות/יות שלי או הדברים שיש לי להציע לעולם. תראו, בסופו של דבר זה לא כזה נורא. אני מרגיש שהפער בין המחשבות הפרועות למילים הכתובות הולך ומצטמצם ואפילו רמת הקוהרנטיות כבר מתקרבת לרמות של בן אדם נורמלי.

אבל השאלה האמיתית שצריכה להישאל (והנה אני לוקח פה אחריות ושואל אותה פה עכשיו) :

לאן נעלמה כרמן סן דייגו?

למה אני לא מצליח לכתוב על הדברים שאני באמת רוצה לכתוב עליהם?

10 תשובות אפשרויות מצאתי בפוסט של מארק מנסון, אחד האנשים הכי חדים על הפלנטה שלנו, שבו הוא כותב:

״Whatever it is, the sludge pool of doubts bubbles up and finds a way, always finds a way, to ruin it for you — to make you ruin it for you — and that’s the hardest truth. It’s you. There is no other in this equation״ 

(הבאתי את הציטוט המקורי כי כל תרגום שלי רק יעשה עוול למילים שלו).

‍

אני לא יכול להסכים איתו יותר.

כבר תקופה שאני אומר לעצמי שאין לי ספקות. שאני לא מפחד להיחשף. שאני לא מובך משום דבר.

בינינו.. זה בולשיט!

אם כל זה היה נכון החיים שלי היו במקום אחר לגמרי.

מה אם הייתי מפסיק להתחמק?

17/08/2017

מה אם המחשבות היו יכולות לדבר בעצמן?

מה אם למילים לא היו משמעות?

מה אם כל מה שהיה לי להגיד היה פשוט נאמר?

מה אם כל מה שכבר נאמר היה גם נעשה?

מה אם כל מה שאני רוצה היה פשוט קורה?

מכתב תלונה

18/08/2017

מחשבות יקרות שלום,

הייתי מאוד שמח אם הייתן עוזבות אותי טיפה במנוחה.

זה לא שיש לי משהו אישי נגדכן, להיפך, אני ממש אוהב אתכן.

אבל לפעמים אתן קצת… איך אני אגיד את זה בלי שתיעלבו…?

טוב אין דרך טובה להגיד את זה באמת.

לפעמים אתן פשוט מעיקות.

זהו אמרתי את זה.

מקווה שתבינו אותי ותקחו את זה טיפה לתשומת לבכן בשביל שנוכל לעשות ביחד את כל הדברים הנפלאים האלה שאתן מספרות לי עליהם.

בתודה מראש,

שחף רודברג

סמנכ״ל עשייה והוצאה לפועל

ללא כותרת

19/08/2017

כבר אין לי מושג למה אני כותב פה את הכל המילים האלה.

חשק כבר אין לי.

את המוטיבציה איבדתי כבר אחרי שבוע.

ואת הכיוון הכללי כבר איבדתי לחלוטין.

אנד יט...

יש פה מילים שנוצרות כל יום מחדש.

מילים שאנשים אחרים יכולים לקרוא.

ללא כותרת

19/08/2017

אני זוכר שלפני כמה שנים טובות יצאתי עם מישהי ממש נחמדה שלקראת סופו של הדייט השני (והאחרון) שלנו אמרה לי:

‍

״אתה ממש אניגמה! אני לא מצליחה להבין ת׳קטע שלך ואני בדרך כלל ממש טובה בזה״

״אני יודע, זה בדיוק הקטע שלי״ עניתי לה בנונשלנטיות.

‍

אין לי מושג מאיפה היא הביאה את זה. יכול להיות שזה קשור לעובדה שלקחתי אותה לקרקס לדייט השני שלנו (היה לי קטע כזה פעם של ״דייט שני לא קונבציונלי״ שגם הוביל ב100% מהמקרים לכך שהוא היה גם האחרון) אני ממש שמח על ההגדרה הזו בכל מקרה.

אבל למה לעזאזל אני מספר לכם את זה?! בסך הכל חיפשתי פסקת פתיחה לפוסט בנושא אחר לגמרי. עכשיו כבר איבדתי את הפוקוס וכנראה גם את תשומת הלב שלכם.

מבטיח שמחר אכתוב על הנושא עצמו, עכשיו כבר אין טעם.

בינתיים אשאיר אתכם עם אלה:

#אנטי_טיפ_לכתיבה_אפקטיבית - קודם כל תתחילו עם רעיון טוב אבל תקפידו לכתוב פסקת פתיחה על משהו שאינו קשור לנושא שלכם.

#טיפ_אמיתי_לכתיבה_אפקטיבית - מדריך 7 צעדים לכתיבת פוסט בבלוג

תירוצים

21/08/2017

אין מחשבות היום, תחזרו מחר.

יש לך איזה משהו מעניין בשבילי?

22/08/2017

את הפוסט הזה הייתי צריך לכתוב כבר לפני שבוע. זה לא יאומן כמה תירוצים ושטויות כתבתי רק בשביל להתחמק ממשהו שבאמת רציתי לכתוב עליו שבסוף הסתבר במשימה הרבה יותר פשוט וכיפית ממה שחשבתי.

אז להלן:

שיין פריש, אחד מהידענים והאנשים היותר מרשימים שחיים היום, כותב בפוסט על הדרך שבה הפיזיקאי ריצ׳רד פיינמן חושב שאנחנו צריכים ללמוד דברים כי״ לדעת את השם של משהו מסויים לא אומר שאתה מבין אותו״. זו אמרה שאני לרוב מאוד מסכים איתה ועדיין, יש מקרים שבהם רק לדעת את השם של משהו או להכיר אותו מספיק.

לי למשל יש המון תחומי עניין ונושאים שמרתקים אותי (יש שיגידו שיותר מדי) אז לפעמים אני קורא עליהם פוסט בMedium, לפעמים אני אצפה בהרצאות של מומחים, לפעמים אני מתאמץ ומשקיע בקריאת מאמר אקדמי ויש מקרים שאני אשכרה טורח לפתוח… פאק.. רגע…  איך קוראים לדברים הכבדים והמעניינים האלה שהם כמו אסופה ארוכה של מחשבות ותובנות שפעם רק דרכם היה ניתן לצבור ידע? אה נזכרתי.. ספרים!

הרבה מהדברים שאני קורא אני כמובן לא זוכר אבל מה שכן שמתי לב זה שעצם העבודה שפיסות המידע האלה שמורות אצלי איפשהו במוח מאפשרות לי לשלוף אותן בעת הצורך בעיקר כשאני נמצא בשיחה עם עוד אנשים. אנשים שלרוב יהיו הרבה יותר חכמים ובקיאים ממני בתחומם שלשמחתי תמיד מצליח לשלוף להם איזשהו רפרנס למשהו שהם מעולם לא שמעו עליו. אני מאוד נהנה מהרגעים האלה, גם כי אני משתדל ללמוד ולספוג ידע מאנשים אחרים אבל גם כי אני גם מאוד אוהב לעזור לאנשים (אני גם נהנה לדעת משהו שאנשים אחרים לא יודעים, מודה ).

עכשיו אנשים שואלים אותי ״מאיפה אתה יודע כל כך הרבה דברים?״ או ״איך אתה זוכר את כל השטויות האלה?״ - את האמת שאין לי מושג. אני בן אדם יחסית סקרן שצורך המון מידע (תודה לך אינטרנט). את האמת שלפני שנתיים מצאתי דרך מעולה לאחסן את כל הידע הזה במוח דיגיטלי שמאפשר אחסון, ארגון ושליפה של ידע בצורה נוחה ואינטואיטיבית. למוח הזה קוראים Pocket, שהיא לא יותר מאפליקציה פשוטה ומבריקה שמאפשרת שמירה וקטלוג של עמודי אינטרנט, סרטונים וכדומה. אחד הדברים המועילים במוח דיגיטלי שכזה הוא הנוחות בשליפת המידע שמאוחסן בו - אפשר לקטלג את העמודים ששומרים בקטגוריות, אפשר לעשות חיפוש חופשי לחלוטין (לדוג׳ מספיק שתזכרו במילה שיש לכם במוח האמיתי וPocket ידעו לשלוף את הפריטים הרלוונטים ששמרתם) ובנוסף לכל הוא גם לומד להכיר אתכם לאט לאט ויודע להמליץ לכם על דברים נוספים שיעניינו אתכם (ומעבר להכל הם דוגמא ומופת לאיך צריך לבנות סטארטאפ).

לזכור דברים, או יותר נכון לשלוף דברים מהזכרון, זה אחד הדברים שאני עושה הכי טוב. בינתיים אני לא מצליח להרוויח מזה כסף כמו שהייתי רוצה אבל לשמחתי הרבה זה תורם לי רבות בכל מה שאני עושה ואני הרבה פעמים מצליח להבין המון תועלת עבור אנשים אחרים שזה בכלל כיף. אם רק הייתי יכול להיות רֵפֵרֶנְסֵרָטוֹר.

‍

תודה, יא מלך!!!

23/08/2017

היום יצא שביליתי 10 דקות מהיום שלי באיסוף זריז של דברים שאני מכיר ושליחתו לאנשים. משהו שלא הצריך ממני הרבה מחשבה או השקעה שיכול לעזור רבות לאותם אנשים. אני חייב לציין די נהנה מהקטע הזה של להיות רֵפֵרֶנְסֵרָטוֹר אבל אני מרגיש שזה לא מספיק.

לשלוף רפרנס לפוסט מעניין או סרטון מעורר השראה זה נחמד והכל אבל יש גם מקרים שבהם הערך שאני יכול להציע לא מסתכם ברמת הרפרנס. לפעמים יוצא שאני גם ממליץ על מקומות שאכלתי בהם או על חווית שחוויתי. שיווק ומפה לאוזן והמלצות של חברים הם כח עצום, בייחוד בעידן השפע האינסופי של דברים שמתחרים על תשומות הלב והארנק שלנו. קחו לדוגמא חוויות קולינריות (נושא שמאוד קרוב לליבי וקיבתי). בכל עיר גדולה שרוצה שיקחו אותה ברצינות (לא כמו פתח תקווה נגיד שהיא עיר גדולה שאף אחד לא מכבד) יש שפע עצום של מסעדות ומקומות לאכול בהן - איך נדע למצוא את המקומות עם האוכל הכי טעים או את החוויה הכי אותנטית? המודרנה כמובן לא מאכזבת אותנו וניתן למצוא היום שלל מדריכים, דירוגים ויישומונים (אני לא באמת משתמש במילה הזאת אבל היא מתחרזת פה יפה) שיעזרו לנו. בסופו של יום, אנחנו לא רוצים לסמוך רק על אלגוריתם שמניעיו אינם תמיד ידועים לנו, אנחנו מעדיפים לסמוך על בני אדם, עדיף כאלה שמכירים ואוהבים אותנו.

עכשיו כשאני כותב את המילים הללו ומחפש על מה לכתוב עלתה לי מחשבה {למה ברגע שאנחנו מגלים שאדם שאנחנו מכירים טס לבקר במקום שכבר ביקרנו הדבר הראשון שאנחנו עושים אחרי ההתלהבות, הפרגון (והקנאה הסמויה)  זה לשאול אותו ״אתה רוצה המלצות?״. מאיפה זה מגיע? האם זה בגלל שאנחנו לא רוצים שהוא יפול למלכודות תיירים חס ושלום? האם זה בגלל שאנחנו רוצים להרגיש טוב עם עצמנו כשמודים לנו על ההמלצה? האם זה בגלל שאנחנו בסופו של יום מחפשים חיבור לאנשים באמצעות חוויות משותפות איתם?} (אני מתנסה פה עם פורמט חדש שבו אני מכניס את המחשבות לסוגרים מסולסלים, לא יודע לאן אני הולך עם זה).

חזרה לעניינו. כמו במקרה של הרפרנסים, גם בענייני המלצות אני די טוב (או לפחות כך אנשים אומרים לי). אין לי שום עניין עסקי בהמלצות אבל אני ממש אוהב לשתף בהן, אז אם אתם מחפשים מקומות טעימים/שיכורים/מרתקים/חווייתיים/מטריפי חושים דברו איתי, אני מַמְלִיצָן.

‍

אל תאמינו לכל מה שאומרים לכם

24/08/2017

אומרים שההצגה חייבת להמשך! אבל אתם יודעים איך זה, אנשים לפעמים זורקים מילים לאוויר מבלי לחשוב על ההשלכות שלהן. אין לי על מה לכתוב היום ואני גם גמור מעייפות. מקווה שאספיק לכתוב פה עוד כמה מילים לפני שאני נרדם על המקלדתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת

תתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת

תתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת

If you gonna be dumb, you gotta be tough

25/08/2017

אני עדיין מקווה שהיא תצוץ ממקום מחבואה ותפתיעה אותי תוך כדי כתיבת המילים הללו.

אבל בשביל מה אני צריך אותה?

הרי אני יכול לכתוב פה את המחשבות שכבר מתרוצצות להן באחו האינסופי שמתפרש לו בתוך הראש שלי.

לפני שהתיישבתי לכתוב התחלתי לדמיין איך הולך להראות הפוסט בפייסבוק שאני רוצה לפרסם ביום ראשון על זה שאני מחפש הזדמנויות לעשייה שתכניס לי כסף (עשייה שלא מכניסה לי כסף יש לי מספיק ברוך השם). כבר תקופה ארוכה מדבר עם אנשים על כמה נפלא זה להיות עצמאי.לכל אורך התקופה הנ״ל גם סיפרתי לאנשים שאני שונא לשווק את עצמי. עצם המחשבה על לכתוב פוסט בפייסבוק שכותרתו: ״היי, למקרה שלא ידעתם אניי מעצב מאפיין פרילנסר שמחפש עבודה אם מישהו מעוניין הנה לינק לפורטפוליו שלי. תודה. ביי״ העבירה בי חלחלה. אפילו המנטורית שלי (כן יש לי אחת, היא עושה פלאים ואני ממליץ לכולם מישהו/י כאלה) אמרה לי בפעם האחרונה שנפגשנו :

״הרי אתה והאגו המטופש שלך לא תפרסמו פוסט בפייסבוק״.

‍

״על איזה אגו את מדברת? אין לי שום אגו אני פשוט לא סובל את כל השיווק העצמי הזה ואני לא מוכן לפרסם פוסט בפייסבוק על זה שאני מחפש עבודה״

‍

״אז אתה אידיוט״ היא ענתה לי.

יש מצב שדמיינתי את זה, אבל זה כנראה בגלל שאני באמת אידיוט.

סתם מילים

26/08/2017

ידעתי שאסור לי לדחות את הכתיבה ללילה.

ידעתי שאני צריך לקחת את הכמה דקות האלה בבוקר, כשהמחשבות עוד רעננות והזרוע עוד נטויה, ולכתוב את כל מה שרציתי לכתוב עליו.

אבל אני חכם די גדול בדיעבד וחוכמולוג עוד יותר גדול בהווה.

אז למעשה כל המילים הללו שאני כותב עכשיו נועדו אך ורק בשביל שאוכל לשמור על רצף הכתיבה והאתגר שהצבתי לעצמי.

אין להן שום משמעות ותכלית אמיתית.

בסופו של יום, מה זה בכלל משנה. העיקר שהן קיימות

φιλανθρωπία

27/08/2017

״שחף תפסיק לנסות לעזור לכל כך הרבה אנשים, אתה לא פילנתרופ!״ אומרים לי.

מה אני אגיד לכם, אתם צודקים. הלוואי והייתי פילנתרופ. 

‍

אבל רגע… מה זה בכלל אומר ״להיות פילנתרופ״? כאילו די ברור מה זה אומר בפועל או לפחות איך זה נתפס בפועל. בן אדם מבוגר שעשה המון כסף בחיים שלו ועכשיו החליט להחזיר את כל הטוב הזה לעולם באמצעות תרומות והשקעות במיזמים ללא מטרות רווח. אבל מה המקור של המונח?

דרך די טובה למצוא תשובות לשאלות מהסוג הנ״ל היא ליטרלי לחזור אל המקור שלהם. בעברית יש לנו את הדבר הנפלא הזה שנקרא ״שורש״ שעוזר לנו רבות. היוונים העתיקים לא היו עד כדי כך מתוחכמים. מה שכן, מגיע להם שאפו ענק על היצירתיות והדרך בה הם לקחו מילים קיימות וחיברו אותם ביחד בשביל להמציא מילים חדשות לגמרי.

כשניסיתי לענות על השאלה הזאת בעצמי נתקלתי בחסם די רציני - אני לא באמת יודע יוונית. אבל… אני רמאי די טוב ויש ממש מעט מילים שאני כן מכיר שהן די דומות… מעניין אם הן קשורות. נגיד ״פילוסופיה״ שהיא אהבת הידע או ״אנתרופולוגיה״ שהיא חקר האדם (ברגעים כאלה אני ממש שמח שלמדתי ב״א כללי).

רגע! יכול להיות שפילנתרופיה היא בעצם אהבת אדם? אני חייב לבדוק את זה עם מישהו שבאמת מבין. אם רק הייתי מכיר מישהו שמדבר יוונית עתיקה.

גוגל לא מצא כאלה לצערי.

אוקיי אז אולי אני פשוט אחפש את המילה פילנתרופ. יש תוצאות איזה יופי!

אני לא מאמין… אני באמת אחד שאוהב לעזור לאנשים אחרים. רגע בואו נבדוק את זה באנגלית לוודא שאין טעות.

בן אדם שאוהב את האנושות באופן כללי? פאק זה ממש אני.

אומייגאד.

אני פִילַנְתְּרוֹפּ!

תירוצים

28/08/2017

לא תכננתי להעביר את הערב בדרך שבה העברתי אותו והוא היה ממש נפלא וגם קצת מורכב.

המחשבות הטובות שהיו לי בראש נעלמו כלא היו. אי לכך ובהתאם לזאת המחשבות שתכננתי לשתף היום ידחו למחר.

עמכם הסליחה.

אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה

29/08/2017

בואנה, גיליתי היום שנשארו רק עוד יומיים עד שאוגוסט חולף לו.

מה שאומר שגם נשארו עוד יומיים שעד שאני יכול לחזור לשתף את המחשבות שלי רק עצמי.

זה יהיה קצת מוזר פתאום לא להעביר דקות ארוכות עם הפרנטר האהוב שלי גוגל דוק.

גוגל דוק, רק רציתי להגיד לך תודה על שעות של הקשבה והכלה אינסופית, באמת שאני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיך.

אחתוך לעניין ברשותכם.

קראפ! שכחתי מה העניין שרציתי לכתוב עליו.

אה אוקיי.

רציתי לכתוב על ההתמכרות שלי. אל דאגה, לא מדובר על משהו נוראי כמו הרואין או ניקוטין אלא על משהו שהמומחים אומרים שדווקא יכול לעשות המון טוב לבן אדם - והוא ידע.

אני לא יודע מתי ואיך זה התחיל. אני יכול להאשים את הורים שלי שקנו לי אנציקלופדיות ועודדו אותי לקרוא (ובאיזשהו שלב עשו את המעשה הבלתי יתואר ועשו לי מנוי לספרייה), אני יכול להאשים את המורים שלי בבית הספר שעודדו את היצר הסקרני שלי ועשו את הטעות בכך שענו לשאלות ששאלתי אותם ואני גם יכול להאשים את טים ברנרס לי שבגדול המציא את האינטרנט אבל כל אלה יהיו התחמקות מן האמת. אני דרדרתי את עצמי למצב הזה.

אני קרוב לאיבוד שליטה טוטאלי ולא מצליח להשתלט על הטאבים שלי בכרום. כל יום אני פותח וקורא עוד ועוד פיסות של מידע.

עם הPocket אני עוד מצליח להסתדר אבל גם שם יש כבר יותר מידע קטגוריות.

על מי אני עובד אני לא באמת מסתדר איתו, יש שם קרוב ל90 תגים עם נושאים שנעים בין עיצוב חוויות משתמש וכלכלה התנהגותית לאפיגנטיקה ומכניקת קוונטים (אני בגדול רואה איזשהו חוט מקשר בין כולם אבל הוא נאבד לי איפשהו באמצע הדרך, אני מאמין שאמצא אותו יום אחד.).  

אני באמת מרגיש קצת אבוד. כל יום אני מוצא את עצמי נאבק בהידרה, כל טאב שאני סוגר נפתחים עוד חמישה. הראש שלי מלא בכל כך הרבה אינפורמציה לא רלוונטית אבל זה עושה לי כל כך טוב. לפחות כל הידע הזה איכשהו מחלחל פנימה וגם יוצא החוצה בצורת תובנות מעניינות או הפניות רלוונטיות.

הלוואי והייתי יכול פשוט להתנתק מהאינטרנט כמו עזיז אנסרי או לחיות את חיי כחרדי או אמיש. בינתיים אני מנסה להגביל את עצמי עם הקריאה האינטרנטית ולהתמקד בקריאה של מילים נטולי היפר לינקים וזה עובד לא רע.

העולם פשוט מסקרן אותי יותר מדי מה אני אעשה.

לסיום אני רק רוצה לנצל את הבמה שנתתי לעצמי ופשוט להתוודות.

שלום קוראים לי  שחף ואני מכור לידע.

מחשבות

30/08/2017

אין לי יותר מה להגיד

וגם המחשבות אינן

אני בורח מעצמי כי

כל מה שאני יודע לעשות

נעשה

כל מה אני רוצה לצור

נוצר

כל מה שאני

חושב

על כשלונות וזיון תרנגולות

12/10/2017

אני פשוט לא מאמין. זה שוב קרה לי. זה שוב כמעט קרה לי.

שוב כמעט התחלתי משהו ולא סיימתי אותו. מזל שלא מזמן החלטתי לקחת את עצמי ברצינות והתחלתי להוציא דברים לפועל.

את המילים האלה הייתי אמור לכתוב כבר ב30 באוגוסט ובכך בעצם לסיים את את הפרק הראשון והאחרון ב״30 גוונים של שחף רודברג״. אבל ממתי שחף רודברג מסיים דברים?? זה ממש לא מתאים לו. הרי הרבה יותר הגיוני לעמוד באתגר כתיבה של 30 יום במשך 29 יום ברצף ואז את היום האחרון לדחות בחודש וחצי.

מה אנשים פתאום יחשבו עליי?  

‍

מה יכתבו עליי בעיתון?

‍

זה ממש לא מסתדר עם כל המותג שבניתי לעצמי עד עכשיו. הרי השם שלי ממש מזוהה עם כשלונות:

‍

אפילו מורי ורבי ג׳וני שביקר לא מזמן בארץ שאל אותי:

״תגיד שחף מה קורה עם האתגר כתיבה, אתה עדיין כותב?״

עניתי לו ש״בגדול סיימתו אותו... כאילו לא באמת סיימתי. כתבתי במשך 29 יום ברצף ואז ביום האחרון הפסקתי״.

״וואי זה כזה שחף!״.

כל מה שהיה לי להגיד זה ״😔״.

‍

אני באמת לא מצליח להבין איך הדברים האלה קורים לי כל פעם מחדש. סליחה, אני כבר מבין את העובדה שזה לא שהם כל פעם קורים לי מחדש אלא אלה פעולות מסויימות שאני עושה שמובילות למציאות שבה אני לא מסיים דברים.

אבל מאיפה זה מגיע?

איך זה שבמשך 29 יום ברצף ישבתי כל יום מול מחשב, שפכתי את ליבי והקאתי את מחשבותיי וביום האחרון נעלמתי? הרי כבר ידעתי אז על מה אני הולך לכתוב והמילים הסתדרו לי טוב מאוד בראש (שזה בכלל מדהים כמה גדול הפער בין מה שנמצא בתוך הראש שלנו לבין מה שאחר כך מגולם במציאות).

האם זה בגלל השקרים שאני מספר לעצמי על כך שאני ממש טוב בלהתחיל אבל ממש גרוע בלסיים? כאילו זה נכון, אני אומר את זה כל הזמן וזה גם ידוע שתמיד חסרה לי ״רגל מסיימת״ כמו שאומר חברי הטוב דרור.

אז בלהעביר מניוטרל לראשון אני ממש טוב, אבל רחוק אי אפשר להגיע ככה ודי נמאס לי מזה.

האם זה בגלל שאני מפחד שהחיים שלי יתמלאו בריקנות ברגע שאני אסיים ואוציא איזשהו רעיון לפועל? אין סיכוי. אלוהים (וגם אני) יודעים שרעיונות למיזמים שבא לי לפתח או נושאים לכתוב עליהם לא חסר לי.

אולי זה סתם הרגל מגונה? אולי זו טראומת ילדות? אולי בכלל יש לי פוביה מהצלחה?

בינינו, who the fuck cares?!

חשבתי שאולי בזכות הפוסט הזה אמצא תשובות אבל בינתיים לא הגעתי לאיזה תובנה מרחיקת לכת. כל מה שאני יודע זה שהתירוצים הנסתרים שלי לא באמת מעניינים אף אחד.

מה שעומד בפני החלומות שלי והמציאות היא שכבה דקה של חסם תת-מודעי שאפשר לנפץ ממש בקלות עם קצת רצון וקצת יכולת; הרי בסופו של יום גם אני רוצה להיות פיל שמזיין תרנגולת.